<h1>ספר התרומות שער י"ט חלק א'</h1>
<h2>דף פה.</h2>
גרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א] ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך והא שטרא, א"ל ולאו פרעתיך, א"ל הנהו סיטראי נינהו. פירוש, חוב על פה או בשטר אחר שהיה לי עליו פרע לי, ואינו מברר שהיה לו עליו כלום מעולם, אבל אי ברר כי היו לו עליו שני שטרי חוב וטען שמן האחרת נפרע ולא היה הפרעון מזה השטר, בזה אנו מפרשים דינו בשער עשרים. אמר רב נחמן אתרע שטרא, והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא דליכא למימר מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר הני סטראי נינהו, אבל היכא דפרעיה בלא סהדי בין דיליה לדיליה מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סטראי נינהו ומהימן כעובדא דאבימי בריה דר' אבהו דמפורש בכתובות [פ"ה ע"א]. דגרסינן התם אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא, אזל פרעינהו בסתם, א"ל הבו לי שטרא, אמרו ליה סטראי נינהו, אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו, אמר ליה לא, אם כן מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם, דאע"ג דשליח נעשה עד [קדושין מ"ג ע"א] הא לא הוי עד, דהכא נוגע בדבר הוא שהרי פשע בדבר כשלא בקש מהן שטר החוב והלכך אינו נאמן אפילו כעד אחד, ואחר שאינו נאמן מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סטראי נינהו. וכן הלכתא. וכתב הרב אבן מגש ז"ל הא דאמרינן הני מילי דפרעיה באפי סהדי, מסתברא לן דדוקא היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה ולא ידעי אי מהאי שטרא אי מאחרינא, דכיון דמסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה אתרע שטרא דהא ליכא למימר מיגו, אבל היכא דמסהדי סהדי דיהבה זוזי ולא ידעי אי בתורת פרעון אי בתורת מתנה ומאי דדמי להו, אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן, כי אמר סטראי נינהו מהימן. תדע דהא בפירוש אמרינן אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סטראי נינהו, אלמא כל היכא דאיכא למימר מיגו אמרינן ליה ומהמנינן ליה, הכא נמי מהימנינן ליה ומטעמא דאמרינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ד ע"א] מנה מניתי לך ועדים רואים אותו מבחוץ מהו, א"ל רב המנונא והלה מה טוען, אי דאמר במתנה נתתם לי כי איכא עדים מאי הוי וכו'. אלמא אע"ג דמסהדי סהדי דיהב זוזי באפיהו כיון דלא ידעי אי לשום הלואה אי לשום מתנה אית ליה למימר לשם מתנה יהבינהו ניהליה, הכא נמי איתה להאי טעמא ואית ליה למימר לשום מתנה יהבינהו. ואם תאמר מי דמי, התם התובע אמר לשום הלואה והנתבע אמר לשום מתנה והמנינן ליה לנתבע משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשם מתנה, וכיון שכן היכי מיתינן ראיה להמוני לתובע לאפוקי מנתבע מהך מעשה דהמנינן ליה לנתבע לאפטורי מתובע, מה ענין טוען להוציא לטוען להפטר. ותירוצא דמילתא, דכי דיקת לה שפיר משכחת לה דדא ודא אחת היא, דכיון דהני סהדי לאו אגופא דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותיהו לא שיכא בשטרא אלא סהדותיהו באפי נפשיהו הוא דקא מסהדי דבאפיהו יהב ליה לתובע הנתבע זוזי, מיהו היכא דליכא לדחויי אמרינן אתרע שטרא דאגלי מלתא דסהדותיהו (באפי נפשה) [אגופיה דשטרא הוא] הויא ליה בהך סהדותא דמסהדי התם דבאפיהו יהב ליה התובע לנתבע זוזי, וכי היכי דהתם מצי אמר במתנה יהבינהו ניהלאי הכא נמי מצי אמר יהבינהו ניהלאי. ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטוען להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא, בשטרא הוא דקא מפיק ליה, והאי טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי הוא דמהניא, דכיון דהך סהדותא סהדותא באפי נפשה היא, דהא אית ליה לדחויי ואיגלאי מלתא דסהדותיהו לאו אגופה דשטרא הוא ולא אתרע שטרא, כדאמרינן, אשתכח כדקאי קאי דהא בהאי סהדותא אידחי ליה בהאי טענה דקא טעין דבמתנה יהבינהו נהלאי, וכיון דאיתברר לן דאיפשר ליה לתובע למדחי בהך סהדותא ולמטען דהנך זוזי במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן, כי אמר סטראי נינהו מהימן. ועוד דמלישנא דגמרא דיקת דהכי הוא כדאמרינן, מדאמרינן והני מילי דפרעיה באפי סהדי, אלמא הני סהדי בפרעון קא מסהדי מיהו לא ידעי אי מהאי שטרא אי משטרא אחרינא, אבל אי קא מסהדי דיהב ליה זוזי באפיהו ולא ידעי אי מהאי שטרא אי משטרא אחרינא אי לשום פרעון אי לא, ואפשר ליה לדחויי, אגלאי מילתא דהך סהדותא לא אתרע ביה גופא דשטרא כי היכי דלא להמניה בהאי טענתא, וכיון דאפשר ליה דבמתנה יהבינהו ניהליה כי אמר סטראי נינהו מהימן, ע"כ. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו האי איתרע שטרא דהכא איכא דמפרש ליה דלא איבטיל ליה לגמרי, אלא דאי אית ביה נאמנות אתרע הך נאמנות ולא גבי אלא בשבועה. ודיקינן לה מדאמרינן אתרע שטרא ולא אמרינן אבטיל שטרא. ואיכא מאן דאמר דאבטיל ליה שטרא לגמרי ומשתבע לוה היסת דליכא גביה להאי מלוה ולא מידי ומפטר. והדין הוא סברא דרבינו האי גאון ז"ל ורבינו שרירא ז"ל, ומסתיעא הך סברא מיהא דא"ל לאו אתורי יהבת ומתורי שקלת, ואמר רב פפא אתרע שטרא, והא ודאי פרעון דשטרא הוא וכבר נמחל שעבודה דשטרא, וליכא למימר בהא דשטרא כדקאי קאי, אלא ודאי אבטיל שטרא לגמרי, ומדהאי אתרע שטרא דרב פפא רוצה לומר אבטיל שטרא לגמרי, אתרע שטרא דרב נחמן נמי אבטיל שטרא לגמרי הוא, דכיון דלא יכיל למימר סטראי נינהו ודאי אבטיל שטרא לגמרי דהוה ליה שטרא פריעא, הלכך משתבע ליה שבועת היסת דליכא למלוה עליה ולא מידי ומיפטר. וכן הלכה, ע"כ. מכל זה למדנו שהמוציא שטר מקוים על הלוה וטען הלווה שפרעו בפני פלני ופלני ובאו והעידו שבפניהם נתן למלוה ממון זה בתורת פרעון אבל לא הזכיר שמשטר זה פרעו, וטען המלוה אמת כדבריהם אבל מחוב אחר נפרעתי, הרי השטר בטל לגמרי, ואף שיהא בנאמנות, ונשבע הלוה הסת ונפטר. ואם העדים יעידו שבפניהם נתן לו מעות אך לא ידעו אם במתנה אם בהלואה אם בפרעון, אם משיב בעל השטר לא היו דברים מעולם מקבלת ממון זה הוחזק כפרן וישבע הלוה היסת ויפטר. ואיכא מאן דאמר שאחר שהוחזק כפרן אין על הלוה שום שבועה כלל. אבל אם טען המלוה אמת קבלתים ובמתנה קבלתים או מחוב אחר שנתחייב ליה, הרי זה נאמן, שהרי אין מכחיש את עדיו ומגו דהוה יכיל למימר במתנה קבלתים נאמן לומר מחוב אחר קבלתים ויטול בלא שבועה אם יש נאמנות בשטרו, ומשתבע ליה בתר דפרעיה היסת אי קא תבע ליה לוה דממוניה שקל מיניה שלא כדין. ואם אין נאמנות בשטרו ישבע עליו ויטול.
ויש לעיין אי אתי חד שהדא ומסהיד דפרעיה לוה למלוה זוזי באפיה בתורת פרעון ולא אדכר ליה דמההוא שטרא פרעיה, ואיהו טעין סטראי נינהו מהו, מי אמרינן דוקא מתרי סהדי אתרע אבל מחד סהדא לא אתרע ומשתבע דסטראי נינהו ושקיל, או דילמא הוה ליה כנסכא דר' אבא [ב"ב ל"ג ע"ב, שבועות מ"ז ע"א] דאמרינן לישלם ליכא תרי סהדי וכו', הכא נמי אמרינן ליתרע שטריה ליכא תרי סהדי, לא ליתרע איכא חד סהדא, לישתבע דסטראי נינהו הא קא מודה. ומסתברא מההיא דכתובות דקאמרינן בפרק הכותב [פ"ח ע"א] על משנת עד אחד מעידה שהיא פרועה, דמקשינן אכתי יכולה לומר שתי כתובות הויאן וכו'. אלמא אף שיש עד אחד על הפרעון היא יכולה לומר מכתובה אחרת הוה, ואיצטריך לשנויי אמר רב אשי דמודע להו. פירוש, הודאת בב"ד שלא היתה עליו כי אם כתובה אחת. ולנסכא לא דאמי דהתם נחת לה בתורת גזל. ועוד ראיה מההיא דר' אמי דהכותב [כתובות פ"ה ע"א] דא"ל אית לך סהדי, א"ל לא, א"ל מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם וכו', ואע"ג דשליח נעשה עד [קדושין מ"ג ע"א] והוה ליה חד סהדא והמניא בסטראי. ויש לעיין בראיות אלה. כי יש להקשות עליהן דמאי דתריץ רב אשי דמודע להו, דדוקא שבאה לפטור עצמה בטענתה והיא מוחזקת, אבל זה שצריך להוציא לא נדון אותו כך. וההיא דשליח הא קיימא לן דבתר דתקון שבועת היסת לא הוי עד, ועוד דפשע כשלא בקש השטר תחלה. ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי הרב ר' משה בר נחמן ז"ל. וזה אשר השיב לי [סימן כ"ו], בודאי זה הדין אינו דומה לנסכא דר' אבא משום דנסכא דר' אבא כיון דמסהיד דנסכא ממש אית ליה גביה לשבועה קא אתי ושבועה מיחייב ליה, וכי לא מכחיש ליה הוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, אבל האי כי אתי מעיקרא להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי, ועד אחד מעיד שהוא פרוע לא מיחייב שבועה דאוריתא אלא שבועת תקנה, וקיימא לן בכל שבועה דרבנן דהיכא דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבועה, דהא איפסיק בגמרא [שבועות מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל, וכל שכן הכא דמצי משתבע, דאע"ג דלא מצי למעבד לה לשבועה בטכסיס דידה, הא מצי משתבע דלא פרע, הלכך דבר ברור הוא דליכא לדמויי האי דינא לדין נסכא דר' אבא אלא כי מחמרת ביה משתבע ושקיל הוא. ומסתברא לן דליכא עליה ריעות שטרא ולא מיחייב שבועה על פי העד כלל, דכי תקינו רבנן עד אחד מעיד שהוא פרוע נשבע כדי להפיס דעתיה של בעל הבית הוא, והיכא דאין העד מעיד בפירוש שהשטר הוא פרוע מפוייס ועומד הוא, דלא מסייע ליה עד כלל, וכל דלאו דינא הוא אלא תקנתא אין דנין בהן להחמיר אלא להקל, ע"כ.
<h2>דף פח.</h2>
ויש לעיין אי אתי חד שהדא ומסהיד דפרעיה לוה למלוה זוזי באפיה בתורת פרעון ולא אדכר ליה דמההוא שטרא פרעיה, ואיהו טעין סטראי נינהו מהו, מי אמרינן דוקא מתרי סהדי אתרע אבל מחד סהדא לא אתרע ומשתבע דסטראי נינהו ושקיל, או דילמא הוה ליה כנסכא דר' אבא [ב"ב ל"ג ע"ב, שבועות מ"ז ע"א] דאמרינן לישלם ליכא תרי סהדי וכו', הכא נמי אמרינן ליתרע שטריה ליכא תרי סהדי, לא ליתרע איכא חד סהדא, לישתבע דסטראי נינהו הא קא מודה. ומסתברא מההיא דכתובות דקאמרינן בפרק הכותב [פ"ח ע"א] על משנת עד אחד מעידה שהיא פרועה, דמקשינן אכתי יכולה לומר שתי כתובות הויאן וכו'. אלמא אף שיש עד אחד על הפרעון היא יכולה לומר מכתובה אחרת הוה, ואיצטריך לשנויי אמר רב אשי דמודע להו. פירוש, הודאת בב"ד שלא היתה עליו כי אם כתובה אחת. ולנסכא לא דאמי דהתם נחת לה בתורת גזל. ועוד ראיה מההיא דר' אמי דהכותב [כתובות פ"ה ע"א] דא"ל אית לך סהדי, א"ל לא, א"ל מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם וכו', ואע"ג דשליח נעשה עד [קדושין מ"ג ע"א] והוה ליה חד סהדא והמניא בסטראי. ויש לעיין בראיות אלה. כי יש להקשות עליהן דמאי דתריץ רב אשי דמודע להו, דדוקא שבאה לפטור עצמה בטענתה והיא מוחזקת, אבל זה שצריך להוציא לא נדון אותו כך. וההיא דשליח הא קיימא לן דבתר דתקון שבועת היסת לא הוי עד, ועוד דפשע כשלא בקש השטר תחלה. ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי הרב ר' משה בר נחמן ז"ל. וזה אשר השיב לי [סימן כ"ו], בודאי זה הדין אינו דומה לנסכא דר' אבא משום דנסכא דר' אבא כיון דמסהיד דנסכא ממש אית ליה גביה לשבועה קא אתי ושבועה מיחייב ליה, וכי לא מכחיש ליה הוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, אבל האי כי אתי מעיקרא להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי, ועד אחד מעיד שהוא פרוע לא מיחייב שבועה דאוריתא אלא שבועת תקנה, וקיימא לן בכל שבועה דרבנן דהיכא דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבועה, דהא איפסיק בגמרא [שבועות מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל, וכל שכן הכא דמצי משתבע, דאע"ג דלא מצי למעבד לה לשבועה בטכסיס דידה, הא מצי משתבע דלא פרע, הלכך דבר ברור הוא דליכא לדמויי האי דינא לדין נסכא דר' אבא אלא כי מחמרת ביה משתבע ושקיל הוא. ומסתברא לן דליכא עליה ריעות שטרא ולא מיחייב שבועה על פי העד כלל, דכי תקינו רבנן עד אחד מעיד שהוא פרוע נשבע כדי להפיס דעתיה של בעל הבית הוא, והיכא דאין העד מעיד בפירוש שהשטר הוא פרוע מפוייס ועומד הוא, דלא מסייע ליה עד כלל, וכל דלאו דינא הוא אלא תקנתא אין דנין בהן להחמיר אלא להקל, ע"כ.
